התרנגולת כבר לא מטילה ביצי זהב / עו"ד אהוד פלג
לאחרונה פורסמו נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) לפיהם ניכרת ירידה משמעותית בצריכה הפרטית ויש חשש למגמת האטה במשק. יש מי שהופתעו מן המימצאים, אך הכתובת היתה כבר מזמן על הקיר. רק מי שמנותק מן הציבור או אטום לסיבלו ולארנקו המתרוקן, לא הרגיש בכך.
העלאות המיסים הממשלתיות והתייקרות מחירי המוצרים והשירותים, השאירו פחות כסף פנוי בידי הציבור, ובהתאם נאלץ הציבור לצמצם הוצאותיו. מעגל המתקשים לגמור את החודש הלך והתרחב, והתפשט גם לעשירונים שנחשבו איתנים יחסית במעמד הביניים.
סקר שערך מכון המחקר גיאוקרטוגרפיה עבור המועצה הישראלית לצרכנות תאם את מימצאי הלמ"ס ומצא כי52% מהציבור מעידים (מסכימים ומסכימים מאד) כי המחירים הגבוהים גרמו לכך שבחצי השנה האחרונה הם צורכים פחות מוצרים, ועוד 17% מסכימים עם קביעה זו במידה בינונית.
סקר אחר שהזמינה המועצה לצרכנות בחן את השפעת ההתייקרות במחירי הפירות והירקות על הפחתת הכמות שירכשו הצרכנים: 46% השיבו כי יפחיתו את צריכת הירקות והפירות הבסיסיים אם תחול עלייה של 20% במחיריהם, ואילו במקרה של התייקרות של 50% במחיר, 67% יפחיתו את כמות הירקות הבסיסיים שירכשו ו-72% (!) יפחיתו את כמות הפירות הבסיסיים שירכשו.
כשהציבור מצמצם את צריכתו נפגע לבסוף גם המיגזר העיסקי: הקיטון בפדיונות הרשתות , פיטורי עובדים וסגירת סניפים הן תופעות ניגזרות מן החסכנות שגוזרים על עצמם הצרכנים.
לוגיקה בסיסית זו חמקה כנראה מהבנתם של חוגים כלכליים מסויימים, הסוגדים לשוק החופשי כחזות הכל ולמיקסום רווחים בטווח קצר כעיקרון מנחה יחיד, על חשבון ההתחשבות בצרכנים וברווחתם.
חוגים אלה מופתעים עתה שהתרנגולת המטילה ביצי זהב הכריזה על עיצומים.
ומה חשבתם? שתפגעו בנו ותעשקו אותנו ולא נגיב? שתחמדו את מעותינו הדלות ונתעלם? אפילו הסוחר מונציה של שקספיר ידע לטעון כי "אם אתם עושים לנו עוול – שלא ננקום?" וכאן לא מדובר בנקמה, אלא בהגנה עצמית לגיטימית ומתבקשת.
הציבור שהפך להיות שק החבטות הכלכלי, הגיב בכח היחיד העומד לרשותו – סירוב הקניה.
הצרכנים בישראל למדו לומר לא לפיתויים השיווקיים. זה התחיל באופן קולקטיבי במחאת קיץ 2011, והמשיך באופן פרטי במבחן המדף האישי. הארנק, שבעבר נפתח בקלות לצלילי פרסומותיהם של בעלי העסקים, חדל מלהישלף באופן אוטומטי, ויותר צרכנים נענו לקריאת המועצה לצרכנות ו"עושים היום חשבון לחשבון". מי שבעבר בחר להתעלם מציבור הצרכנים כשחקן משמעותי במשוואות הכלכליות והעמיד אותו בפני יוקר מחיה בלתי- אפשרי, נאלץ היום לעמוד בפני צרכן פגוע וכעוס, אבל בעיקר צרכן נבון יותר המגלה יותר משמעת עצמית ושיקול דעת בהחלטות הרכישה. המועצה הישראלית לצרכנות כבר הזהירה מזמן כי "צריך שניים לטנגו". הזהרנו שבלי קונה אין מוכר וללא צרכן אין יצרן. התרינו כי לא תיוותר בידינו ברירה אלא להשאיר את המוצרים היקרים על המדפים, באופן שלא יתורגמו ל"מטבע עובר לסוחר" תרתי משמע. הזכרנו שחשבון הבנק של בעלי העסקים לא מתמלא ממוצרים הנותרים של המדף, אלא רק מאלה שהושמו בסלו של הלקוח.
הכתובת על הקיר כנראה לא הספיקה כדי לגרום למיגזר העיסקי להבין שלהתעמרות בצרכנים יש גבול, והוא נחצה כבר מזמן.
סימני ההאטה במשק הם הביטוי העכשווי וההמשכי של מחאות הקיץ ההוא.
זוהי תגובה הנובעת ממצוקה, אבל זו גם תעודת כבוד לצרכן הישראלי, היודע לכבוש את יצר הקניה ומפעיל את התכונה הלאומית – הדווקא – כלפי אלה המבקשים לתופסו כ"פראייר" ולהמשיך לנצלו.
כדאי מאוד שלעסקים חפצי חיים יפול האסימון הפעם בזמן. כדאי מאד שהמידתיות וההגינות יחזרו לתהליך התימחור של העסקים והשירותים בישראל. כדאי מאוד שתתגבש ההבנה במיגזר העיסקי כי יש לשים קץ ליחסי הניצול וכי העסקים והצרכנים הם שותפים לחיי המסחר בישראל ותלויים אלה באלה.
גישה זו תביא גם למציאות טובה לאין ערוך לעומת החלופה – להיות תלויים אלה בצד אלה בעניבת חנק כלכלית.
