תיאור המקרה:
א' הגיעה לבית-החולים לקבלת טיפול, והשאירה את רכבה בחניון.
ביציאה, בעת שניגשה למכונת התשלום, גילתה כי אין ברשותה את השובר לתשלום.
היא פנתה לדלפק החניון, ונדרשה לשלם 55 ₪ עקב איבוד השובר.
ברגע שהגיע למכוניתה, מצאה א' את השובר, ומיד חזרה לדלפק לבקש את כספה בחזרה. בדלפק הודיעו לה כי הדבר בלתי אפשרי.
א' פנתה בכתב למנהל החניון בבקשה לקבל החזר של 41 ₪ (55 ₪ בניכוי מחיר החניה - 14 ₪), אך נענתה בשלילה. 
א' החליטה לפנות למועצה לצרכנות.

הטיפול בתלונה:
התלונה הגיעה אל אמנון מרגלית, טוען מוסמך בבתי-משפט לתביעות קטנות המתנדב במועצה לצרכנות.
אמנון פנה במכתב להנהלת החניון בו העלה את בקשתה של א', והדגיש כי סירוב להחזיר את הקנס בנסיבות בהן שובר החנייה נמצא במכונית דקות ספורות לאחר תשלום הקנס מעלה חשש לחוסר תום לב בקיום החוזה ולעשיית עושר ולא במשפט. אמנון ביקש החזרת ההפרש בין מחיר החנייה לבין הסכום ששולם. 

התוצאה:
עקב התערבות המועצה לצרכנות, הודיעה הנהלת החניון כי צוות עובדי החניון פעלו ללא דופי שכן אין אפשרות לעובדי החניון לדעת למי שייך השובר שנמצא לאחר התשלום. למרות האמור ולאחר שיחה עם א' הסכימה הנהלת החניון כמחווה של רצון טוב להשיב לא' 41 ₪.