תאור המקרה:
צרכן, בדק את חשבונות הסלולר המצוי בשימושו של אביו,כדי לאפיין את דפוס הצריכה שלו לקראת מעבר לספק שירות אחר, במהלך הבדיקה הבחין כי חצי שנה קודם לכן חויב בסך של 1200 ₪ בגין "יתרת ערך שיורי של מכשיר".
הצרכן פנה לבירור העניין בחברת הסלולר ונאמר לו כי לפי הרישומים שבחברה, הוא ביקש לבטל את חבילת הגלישה ולכן חויב כאמור. הצרכן הבהיר כי המכשיר מצוי בשימושו של אדם מבוגר, שאינו נוהג  לגלוש באינטרנט דרך מכשיר הסלולר, וכדי למנוע מצב בו מתבצעת גלישה רק כתוצאה מלחיצה בלתי מכוונת על מקש כלשהו במכשיר, ביקש הצרכן לחסום את הגישה.
כמוכן, במעמד בקשתו  לחסימת הגלישה במכשיר,לא נאמר לו על ידי הנציגה כי יחויב בסכום כלשהו ובודאי לא בסכום של 1200 ₪.
חברת הסלולר טענה כי מכוון שחלף זמן רב ממועד ביצוע החיוב, החברה מוכנה לפצות את הצרכן במחצית הסכום בלבד.
הצרכן לא הסתפק בזיכוי האמור ופנה לעזרת מועצה הישראלית לצרכנות.

הטיפול בתלונה:
הטיפול בתלונה הועבר אל גב' מיטל בשרי המטפלת בתלונות במועצה לצרכנות.
מיטל פנתה אל חברת הסלולר בציינה כי מנסיבות העניין עולה חויב שלא כדין, כאשר הסיבה לחיוב שהוצגה לצרכן (קנס בשל ביטול חבילת גלישה) אינה תואמת את הרישום בחשבונית (יתרת ערך שיעורי של מכשיר). לחילופין, עולה חשש כי הצרכן הטעה לגבי מחיר המכשיר וכי דמי המנוי בגין חבילת גלישה הם בפועל חלק בלתי נפרד ממחיר המכשיר, בניגוד לכל דין.

התוצאה:
בעקבות פניית המועצה לצרכנות, זוכה הצרכן בסכום שחוייב בו במלואו.